שאלות ותשובות

נהגו שהבכורים מתענים בערב חג הפסח "תענית בכורות", ותענית זו היא זכר לנס שעשה הקדוש ברוך הוא שפדה את בכורי עם ישראל, כשהכה את בכורי מצרים במכת בכורות, ומן הראוי היה לעשות את הזכר לנס הזה ביום הנס, דהיינו בחמשה עשר בניסן, שכן מכת בכורות בליל חמשה עשר היתה, אלא שבחמשה עשר כבר נכנס החג ואין מתענין בחג. ועוד, שכל עיקר הנס שנעשה לבכורי ישראל במצרים שנצולו ממכת בכורות, היה על ידי שנכנעו תחילה לה' יברך והודו ואמרו, לך ה' הגדולה והגבורה והממלכה, ולא כבכורי המצרים שהיו שוטים וגסי רוח, ואמרו: אני, ואפסי – עוד. נמצא שתענית זו שהבכורות מתענים היום בארבעה עשר, היא זכר לאותה ההכנעה וקבלת עול מלכותו יתברך, שעל ידי התענית ממאכל וממשתה, לבו נכנע לקדוש ברוך הוא.

כמו כן זהו היום הראשון לצום מרדכי ואסתר והיהודים שהיו בשושן הבירה, שאסתר המלכה אמרה להם, "וצומו עלי, ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים", וזה היה היום הראשון לתענית.

ומכל מקום, בזמן הזה נהגו להשתתף בסעודת סיום מסכת או שאר סעודה של מצוה בערב הפסח אחר תפילת שחרית, ובזה מפסיקים את התענית. וכך זה עדיף, מכיון שאם האדם יצום בערב פסח כל היום, לא יוכל להתכונן כראוי לחג הפסח, וגם בליל הסדר הוא יזדרז מאד בהגדה כדי לפתוח את הצום, וחבל, לכן עדיף להפסיק את הצום על ידי שמיעת סיום מסכת או שאר סעודת מצוה. וכמו שהעליתי בסייעתא דשמיא בספרי הקטן "תורת רבינו יורם – שו"ת ברכת הפסח" חלק ראשון.