שיעורי הרב

פרשת בלק {פרק כ"ב פסוק ו'}

וְעַתָּה֩ לְכָה־נָּ֨א אָֽרָה־לִּ֜י אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה כִּֽי עָצ֥וּם הוּא֙ מִמֶּ֔נִּי אוּלַ֤י אוּכַל֙ נַכֶּה־בּ֔וֹ וַאֲגָרְשֶׁ֖נּוּ מִן־ הָאָ֑רֶץ כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אֵ֤ת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ֙ מְבֹרָ֔ךְ וַאֲשֶׁ֥ר תָּאֹ֖ר יוּאָֽר:

 

אבא היקר עטרת ראשינו רבינו יורם אברג'ל ביאר בשם חכמינו הקדושים דבר מעניין מאד שבלק הרשע פחד מעם ישראל, אולם בעם ישראל יש כמה סוגי אנשים, יש תלמידי חכמים גדולים, ויש תלמידים בתחילת דרכם, וכמו כן יש את האנשים הפשוטים הרגילים והנעימים הנקראים בלשון העולם "עמך". ואבא ביאר שעיקר הפחד של בלק הרשע לא היה לא  מהחכמים ולא המלומדים, אלא עיקר הפחד היה מאותם ה"עמך", כי הם עובדים אץ ה' יתברך בתמימות, והעבודת ה' בפשטות ותמימות עברה את כל המדרגות האחרות. ולכן בלק אומר לבלעם "לכה נא ארה לי את 'העם' הזה, דוקא 'העם' כי ממנו הוא פחד.

וראיתי בסייעתא דשמיא בספר "איש צדיק היה" על הגאון החסיד רבי אריה לוין זלה"ה שהיה חמיו של רבי יוסף שלום אליישיב, ושל רבי שלמה זלמן אויירבך עליהם השלום, שהוא היה גר בשכונת מאה שערים בירושלים עיר הקודש, והיו שם אנשים יראי ה', שהיו מקנאים ביותר על שמירת התורה הקדושה, ומי שלא היה שומע בדיוק, היו פעמים שהיו מנדים ומחרימים אותו, ועל שם זה היו נקראים "קנאים", והיו אותם הקנאים, מבקשים מהגאון החסיד רבי אריה לוין לחתום עימהם על הנידויים ועל החרמות שנידו והחרימו מידי פעם, והוא עליו השלום היה מתחמק מלחתום עמהם, כי היה צר לו לנדות שום יהודי, ורק היה משתדל בכל כוחו לקרב את אותם אנשים לעבודת ה' יתברך כפי שהיה יכול.

והנה לימים בא בנו של רבי אריה לוין אצל הרב הקדוש רבי מנחם מנדל שניהורסהן מליובאוויטש, ושאל הרבי מליובאוויטש את בנו של רבי אריה לוין, מה אומרים ה"קנאים" לדבר לדבר ה', על מור אביך? והשיב לו ש"אין רוח הקנאים נוחה מאביו, שהרי הוא לא מסכים לחתום עימהם".

אמר לו הרבי מליובאוויטש, לך אצל אביך הגאון החסיד, ותאמר לו בשמי, שהתנא בפרקי אבות אומר "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו", לא נאמר כל שרוח "הקנאים" או הרבנים נוחה הימנו, אלא כל שרוח ה"בריות", הבריות הם העם הפשוט, והעם הפשוט רוחם נוחה מאבא שלך, גם רוח המקום ברוך הוא רוחו נוחה מאבא שלך.