מאמר לשבת

איש אל אחיו

לפי ההלכה תפילין של יד ותפילין של ראש הן מצווה אחת. מברכים ברכה אחת ומניחים אותם ביחד, כך גם הכרובים היו צריכים להיות מאוחדים. כתוב בתורה: "כנפי הכרובים האלה פרשים אמות עשרים והם עמדים על רגליהם ופניהם לבית". "והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה סככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו אל הכפרת יהיו פני הכרבים". יש לכאורה סתירה בין שני הפסוקים. פסוק אחד אומר: "ופניהם איש אל אחיו" – משמע אחד מול השני, ופסוק שני אומר: "ופניהם לבית". שואלת הגמרא: איך מתקיימים שני המקראות האלו? עונה הגמרא: שאין קושיא – כשישראל עושים רצונו של מקום אז פניהם איש אל אחיו, כשאין עושים רצונו של מקום פניהם לבית. מה הכוונה עושים רצונו של מקום? אמר אחד הגאונים – רצונו של מקום, שפניהם יהיו "איש אל אחיו" – כל אחד דואג לאחיו. מה שלומך אחי? איך הפרנסה, איך הבריאות, מה שלום הילדים? הכל בדאגה וברצינות, זה נקרא עושים רצונו של מקום. אבל בזמן שפניהם לבית – כל אחד לבית שלו, זה נקרא שאין עושים רצונו של מקום. יהודי שיודע שישנו יהודי בצרה מתייסר, מתפתל ויש לאל ידו להושיע אותו והוא מתעלם, הוא עובר על מה שכתוב בפסוק: "לא תעמוד על דם רעך". אם הוא מסוגל כביכול "להירדם" ולישון בשקט בזמן שאחיו בצרה, צריך לבדוק טוב טוב בשורשים שלו, אם הוא אכן מזרע ישראל. אולי בטעות באחת העליות העלו גם איזה עובד זר…

הדפס מאמר