מאמר לשבת

בפתיחת פרשתנו מספרת התורה על התפילות הרבות של יצחק אבינו ורבקה אימנו ע"ה לה' יתברך שיפקדם בזרע של קיימא, וכפי שפירשו חז"ל במדרש (בר"ר סג, ה) על הנאמר בפרשתנו "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו" (בראשית כה, כא) "מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא (רבקה) שטוחה כאן, ואומר: רבונו של עולם, כל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדקת הזו. אף היא אמרה כן: כל בנים שאת עתיד ליתן לי יהיו מן הצדיק הזה", וכך הרבו בתפילות ותחינות בלי שיעור עד שהקב"ה נעתר לתפילתם ופקד אותם לטובה.

וממשיכה התורה ומספרת שהריונה של רבקה היה מוזר מאוד כמו שכתוב "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (בראשית שם, כב) ופירשו חז"ל במדרש (בר"ר שם, ו) שכשהיתה רבקה עוברת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת, הדא הוא דכתיב "בטרם אצורך בבטן ידעתיך" (ירמיה א, ה), וכשהיתה רבקה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת, הדא הוא דכתיב "זורו רשעים מרחם" (תהלים נח, ד).

רבקה סברה שיש בבטנה עובר אחד שהינו הפכפך, פעם חפץ בקדושה ופעם חפץ בהפכה, וחששה מכך עד מאוד, ולכן הלכה לברר את פשר הדבר אצל חכמי הדור שם ועבר, והם גילו לה ברוח הקודש כי לא עובר אחד הפכפך בבטנה, אלא "שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו ולאום מלאום יאמץ" (בראשית שם, כג), האחד צדיק גמור והאחד רשע, ומלחמה גדולה תהיה ביניהם, ותשובתם הניחה את דעתה.

ונשאלת שאלה פשוטה: הרי גם לפי דבריהם של שם ועבר עדיין יש בבטנה של רבקה בן רשע, ואם כן איזו נחמה מצאה רבקה בתשובתם?

אולם נראה שתשובתם של שם ועבר היתה עמוקה יותר, והם הודיעו לרבקה שלא רק מהעובר הצדיק יש לה לשמוח, אלא גם מהעובר השני, כיון שאף הוא טוב ביסודו ויש בו ניצוץ קדוש, שהרי נולד ליצחק אבינו שהוא קדוש מרחם, אלא שניצוץ קדוש זה מחופה בקליפה קשה, שמקורה הוא מחלק הרע ששכן ברבקה מחמת שנולדה להורים רשעים, ועל ידי שיינק תינוק זה את החלב הטהור של רבקה יתעצם החלק הטוב והניצוץ הקדוש שבקרבו, ויוכל להתעלות.

שהרי יש כח בחלבה של אם קדושה להשפיע על תינוקה שפע של קדושה ולטהר את ליבו מכל מיני יצרים רעים, ומאידך אם האם אינה קדושה כראוי יש כח בחלבה להגביר בלב תינוקה את היצרים הרעים.

וכן כתב רה"ק ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה א, ד) וז"ל: "אם התינוק יונק מחלב אשה חצופה, אזי מתגבר בו תאוה זו (יצר העריות), כי "דם נעכר ונעשה חלב" (בכורות ו, ב), ועל כן כשהיא חצופה, אזי מזיק להתינוק חלב הנעשה מעכירת דמיה, ונולד לו חמימות בלבו, שהוא התגברות תאוה זו. וכן להפך, כשיונק חלב אשה כשרה, אזי לבו חלל בקרבו, ואין לו חמימות, רק מעט המוכרח למצוות הבורא יתברך שמו… כי "לבי חלל בקרבי" (תהלים קט, כב) ראשי תבות 'חלב', היינו שעל ידי חלב כשרה לבו חלל בקרבו, ואין מתגבר בו תאוה זו… ולהפך חלב אשה חצופה מוליד חמימות הרבה, בחינת "חם לבי בקרבי" (תהלים לט, ד) ראשי תבות 'חלב'".

ולכן מצינו שיצחק אבינו אהב את עשו אהבה גדולה, ואף רצה לברכו כמסופר בהמשך הפרשה, אף שברור ופשוט שלא נעלמו מעיני קודשו של יצחק מעשיו הרעים של עשו, וזאת משום שידע יצחק בברור שאף בעשו שוכן חלק טוב ויש בו ניצוץ קדוש, וחשב שעל ידי שיקרב אותו ויאציל עליו ברכה, יוכל להשיבו למוטב.

ולכן כעבור כמה שנים כששב יעקב מבית לבן עם כל נשותיו וילדיו, ובא להפגש עם עשו אחיו, ומפני חששו של יעקב שמא יתן עשו את עיניו בדינה ביתו ויחפוץ לקחתה לו לאשה החביא אותה, הקפיד עליו הקב"ה על כך כמבואר במדרש (בר"ר עו, ט), ואמר לו: אתה מנעת חסד מאחיך?! לא בקשת להשיאה למהול, הרי היא נשאת לערל, לא בקשת להשיאה דרך היתר, הרי נשאת דרך איסור. ונענש על כך יעקב בזה שנלקחה ביתו דינה על ידי שכם בן חמור הערל (ראה בראשית לד), והיינו משום שהיה בעשו ניצוץ קדוש, ואילו היה נושא את דינה בת יעקב לאשה היה בכוחה להשפיע עליו לטובה ולהשיבו למוטב.

והנה נוסף על כל האמור, שם ועבר גילו לרבקה ברוח קודשם גם על עתידם הרחוק של שני ילדיה, וכפי שרמזו זאת חז"ל בגמרא (עבודה זרה יא, א) בדרשתם על מה שאמרו שם ועבר לרבקה: "שני גוים בבטנך", אל תיקרי "גוים" אלא "גיים", "זה אנטונינוס ורבי". והיינו שניבאו שם ועבר לרבקה שבעתיד יְצאו מזרעם של שני בניה, יעקב ועשו, שני גדולי עולם מאותה תקופה:

זה שמזרע יעקב יהיה גדול העולם בחכמת התורה, והוא רבי יהודה הנשיא המכונה בקיצור "רבי", וזה שמזרע עשו יהיה גדול העולם בעושר ובמלכות, והוא אנטונינוס מלך רומי, ותהיה ביניהם אהבה עצומה, ואנטונינוס יתמוך ברבי בכל כוחו והונו, וכך יצליח רבי לחבר את חיבור המשנה, הכולל את כל ההלכות של התורה שבעל פה כולה. וכששמעה רבקה שגם מזרע עשו יהיה סיוע גדול לביסוס התורה שבעל פה נרגעה.

וכך מבואר בדברי רש"י (לבבא מציעא לג, ב ד"ה בימי רבי) וז"ל: "לפי שמשרבו תלמידי שמאי והלל, שהיו לפניו (לפני רבי) שלושה דורות, רבו מחלוקות בתורה ונעשית כשתי תורות, מתוך עול שעבוד מלכיות וגזירות שהיו גוזרין עליהן, ומתוך כך לא היו יכולים לתת לב לברר דברי החולקים, עד ימיו של רבי, שנתן הקב"ה לו חן בעיני אנטונינוס מלך רומי, כדאמרינן בעבודה זרה (י, ב), ונחו מצרה, ושלח (רבי) וקבץ כל תלמידי ארץ ישראל, ועד ימיו לא היו מסכתות סדורות, אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו גרסה, ונתן סימנים: הלכה פלונית ופלונית שמעתי משם פלוני, וכשנתקבצו, אמר כל אחד מה ששמע, ונתנו לב לברר טעמי המחלוקת דברי מי ראוין לקיים, וסידרו המסכתות דברי נזיקין לבדם, ודברי יבמות לבדם, ודברי קודשים לבדם וכו'".

והיינו כי עד ימיו של רבי לא נכתבו דברי התורה שבעל פה כלל, שהרי על פי ההלכה אסור לכתוב את דברי התורה שבעל פה (ראה גיטין ס, ב), וכלשון רמב"ם (בהקדמתו לספר יד החזקה) וז"ל: "ומימות משה רבנו ועד רבנו הקדוש, לא חיברו חיבור שמלמדין אותו ברבים, בתורה שבעל פה. אלא, בכל דור ודור, ראש בית דין, או נביא, שהיה באותו הדור, כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמד על פה לרבים…". וממשיך הרמב"ם: "עד שבא רבנו הקדוש, והוא קיבץ כל השמועות, וכל הדינים, וכל הביאורים והפירושים, ששמעו ממשה רבנו, ושלמדו בית דין שבכל דור ודור, בכל התורה כולה, וחיבר מהכל ספר המשנה. ושננו לתלמידים ברבים, ונגלה לכל ישראל, וכתבוהו כולם, ורבצוהו בכל מקום, כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל. ולמה עשה רבנו הקדוש כך ולא הניח הדבר כמות שהיה? לפי שראה שהתלמידים מתמעטים והולכין, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות, (לכן) חיבר חיבור אחד, להיות ביד כולם, כדי שילמדוהו במהרה, ולא ישכח".

וביאור הדבר על דרך הפנימיות, כי נשמתו של יעקב שבה והתנוצצה בנשמתו של רבי, ולכן קראו לרבי בתואר "נשיא" כיון שהוא ראשי תיבות "נשמתו של יעקב אבינו" (ראה במגלה עמוקות לפרשתנו ד"ה ענין). ורבי נקרא גם "רבנו הקדוש" על שם עוצם קדושת הברית שהיתה לו עד "שלא הכניס ידו תחת אבנטו" (שבת קיח, ב), בדוגמת יעקב אבינו ע"ה שהיה שלם בתכלית השלימות בקדושה זו, והיתה מיטתו שלימה.

וטעם נוסף לכך שרבי נקרא "רבנו הקדוש" על פי דברי השבולי הלקט (הל' תפילה סי' יח, הובא בב"י סי' קיב) בשם המדרש, ששמונה עשר הברכות שבתפילת העמידה מימות עולם כבר היו מתוקנות, ואנשי כנסת הגדולה רק תקנום כסדר, כי כשניצל אברהם מאור כשדים, פתחו מלאכי השרת ואמרו "מגן אברהם". וכשנעקד יצחק, אמרו "מחיה המתים". וכשבא יעקב ופגע בשערי רחמים והקדיש שמו של הקב"ה, אמרו "האל הקדוש".

וכשלימד המלאך גבריאל את יוסף שבעים לשון, אמרו "חונן הדעת". וכששב ראובן על מעשה בלהה, אמרו "הרוצה בתשובה". וכשעשה יהודה מעשה תמר ואחר כך נסלח לו אותו עוון, אמרו "חנון המרבה לסלוח". וכשאמר הקב"ה במצרים לישראל "וגאלתי אתכם" (שמות ו, ו) אמרו "גואל ישראל". וכשריפא המלאך רפאל את אברהם, אמרו "רופא חולי עמו ישראל". וכשזרע יצחק ומצא מאה שערים, אמרו "מברך השנים". וכשבא יעקב למצרים, והתקבצו השבטים עם יוסף, אמרו "מקבץ נדחי עמו ישראל". וכשאמר הקב"ה למשה "ואלה המשפטים" (שמות כא, א), אמרו "מלך אוהב צדקה ומשפט". וכשטבעו המצרים בים סוף, אמרו "שובר אויבים ומכניע זדים". וכשאמר הקב"ה ליעקב "ויוסף ישית ידו על עיניך" (בראשית מו, ד) ובטח על דברו ואחר כך נתקיים, אמרו "משען ומבטח לצדיקים". וכשבנה שלמה בית המקדש, אמר "בונה ירושלים". וכשעברו ישראל בים סוף ואמרו שירה, אמרו "מצמיח קרן ישועה". וכשנאנחו ישראל ויזעקו, ושמע ה' נאקתם, אמרו "שומע תפילה".

וכשירדה שכינה במשכן, אמרו "המחזיר שכינתו לציון". וכשהכניס שלמה הארון לפני ולפנים ונענה, ונתן הודאה ושבח, אמרו "הטוב שמך ולך נאה להודות". וכשנכנסו ישראל לארץ והתקיים בהם "ונתתי שלום בארץ" (ויקרא כו, ו), אמרו "המברך את עמו ישראל בשלום". ומכיון שהיה ברבי ניצוץ מנשמת יעקב שתיקן את ברכת "האל הקדוש", לכן קראו לו "רבנו הקדוש".

ולפי שהיה ברבי ניצוץ מנשמתו של יעקב אבינו שהוא כנגד ספירת התפארת וזו היא מידתו, לכן אמר רבי (אבות ב, א) "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם", כי אחז במידתו של יעקב, מידת התפארת.

ונשמתו של עשו שבה ונתגלגלה בנשמתו של אנטונינוס מלך רומי, וכדי לתקן את פגמיה נהג אנטונינוס כבוד גדול ברבי, והשפיל את עצמו לפניו, כפי שחז"ל (עבודה זרה י, ב) מספרים שבכל יום היה אנטונינוס משמש את רבי, מאכיל אותו ומשקה אותו, וכשהיה רבי רוצה לעלות למיטתו לנוח היה אנטונינוס גוחן לפני המיטה ואומר לרבי 'עלה על גבי למיטתך', וכשהיה רבי מנסה להימנע מכך מפני כבוד המלכות, היה אנטונינוס דוחק בו לעשות כן ואומר לו 'מי ישִמני מצע תחתיך לעולם הבא'. ובכך שסייע אנטונינוס לרבי בחיבור המשנה נתגלה בעצם החלק הטוב והניצוץ הקדוש שהיה טמון בעשו.

ותפילה גדולה השקיע משה רבנו על כך שיצליחו רבי ואנטונינוס להתאחד זה עם זה, כמבואר בדברי רה"ק ר' נתן נטע שפירא זיע"א בספרו מגלה עמוקות (על ואתחנן באופן פג) וז"ל: "אנטונינוס ורבי הוא גלגול עשו ויעקב. "אעבר"ה נ"א" (דברים ג, כה) (ראשי תיבות) "אנטונינוס עשו בימי רבינו הקדוש נצוץ אחד"… והתפלל משה בעת ההיא, על אותו עת שיתן הקב"ה חן לרבי בעיני אנטונינוס, "אעברה נא" נוטריקון (ראשי תיבות) "אנטונינוס עשו בימי רבינו הקדוש נצוץ אחד", כי קיימא לן (נדה כז, א) תאומים טיפה אחת היא ונחלקה לשנים, נמצא שיעקב ועשו שהיו תאומים, היו ניצוץ אחד ונחלקו אחר כך לשתים. וכבר אמרו רז"ל (עבודה זרה יא, א) שהשיב הקב"ה לרבקה "שני גיים בבטנך" (בראשית כה, כג), על אנטונינוס ורבי, שאז נתקן יעקב ועשו, ולכן גיי"ם בב' יו"דין, שנחלקה טיפה אחת לתרין ניצוצין. ולכן פתח (משה) מתחילה "ואתחנן", שביקש על חן שיהיה לרבי בעת ההיא, שיהיה שעת השמד "עת צרה היא ליעקב" (ירמיה ל, ז), ליעקב ממש שהוא רבי שהיה ניצוצו של יעקב".

והנה כמו שההנקה שהניקה רבקה את עשו בנה מחלבה הטהור הכניסה טהרה בליבו כמבואר לעיל, כך גם שורש טהרת ליבו של אנטונינוס החל ביניקת חלב אם טהור, כפי המעשה המופלא שמסופר במדרש (הובא בתוס' בעבודה זרה י, ב ד"ה אמר ליה) שכשנולד רבי גזרה מלכות הרשעה שלא למול את הבנים, ואביו של רבי (רבן שמעון בן גמליאל) ואמו מלו אותו. וכשהלשינו עליהם לקיסר הרומאי, שלח הקיסר והביאו לפניו את רבי ואמו כדי לבדוק אם אמת הדבר שמלו אותו ואז יענישם בגזר דין מוות.

באותו מעמד נכחה אשת הקיסר, שגם היא ילדה את אנטונינוס בדיוק באותה העת, ומגודל רחמיה על אמו של רבי ותינוקה, החליפה עימה בסתר את התינוק, ולקחה לזרועותיה את רבי ונתנה לה את אנטונינוס, וכשהביאה אותו אימו של רבי לפני הקיסר הוא מצא שהתינוק ערל ופטר אותם לשלום. ובאותו זמן קצר שהוחלפו התינוקות, אימו של רבי הניקה מחלבה הטהור את התינוק אנטונינוס, ודבר זה הכניס טהרה גדולה בליבו, ופעל שבהמשך חייו יאהב את התורה ולומדיה בכל נפשו ומאודו, ובפרט את רבי.

אך באותם רגעים גם רבי ינק בפיו חלב עכור מאימו הגויה של אנטונינוס, וכדי לתקן זאת הוצרך רבי לסבול מספר שנים מכאבים עזים בפיו (ראה בבא מציעא פה, א וברש"י שם ד"ה צפירנא) בדומה למה שהוצרך משה רבנו להיכוות בלשונו ולהיות כבד פה וכבד לשון כדי לתקן את מה שנגע פיו בבשרן של המצריות.

אולם יחד עם זאת, יניקה זו נטעה בו את בחינת העוז שהיתה בו לעבור על דברי תורה בשעת הצורך, בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו), אשר הודות למידה זאת היה בו אומץ לעבור על ההלכה ולכתוב את התורה שבעל פה מחמת צורך השעה כנ"ל.

והנה מלבד מה שאנטונינוס שבא מזרעו של עשו סייע בענין כתיבת התורה שבעל פה כנ"ל, מצינו לכמה וכמה מגדולי רבותינו מוסרי התורה שבעל פה לדורות הבאים שהיו גרים או בני גרים מזרעו של עשו, כדוגמת שמעיה ואבטליון שהיו גרי צדק ומהם יצאה כל תורתם הענפה של שמאי והלל ותלמידיהם הרבים (הנקראים "בית שמאי" ו"בית הלל").

וכן רבי עקיבא שהיה בן גרים מזרע עשו, וממנו קיבלו כל גדולי התנאים מוסרי התורה שבעל פה את עיקר חכמתם, כמבואר בגמרא (סנהדרין פו, א) ש"סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא" ("ממה שלמדו מר' עקיבא אמרום" (רש"י שם)). וכשם שלנשמתו של רבי היה קשר מיוחד עם נשמתו של יעקב אבינו כנ"ל, כך גם לנשמתו של רבי עקיבא היה קשר מיוחד עמה (ורמז לדבר: "אביר יעקב" (בראשית מט, כד) אותיות "רבי עקיבא"), וכן היה לנשמתו של רבי עקיבא קשר מיוחד עם נשמתו של רבי, ולכן באותו היום שנפטר רבי עקיבא מן העולם נולד רבי (ראה קידושין עב, ב) כיון שעבודתם בעולם היתה אחת, הפצת התורה שבעל פה.

ועל כך רומזת התורה באומרה לגבי רבקה כשהלכה אל שם ועבר: "ותלך לדרוש את ה'" (בראשית כה, כב), וזאת על פי המבואר בגמרא (פסחים כב, ב ועוד) שהתנא הקדוש שמעון העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה (שכל "את" הכתובה בתורה באה לרבות דבר נוסף), כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא" (דברים י, כ) פירש (חזר בו מכל הריבויים שדרש, שהרי לא ניתן לרבות שום דבר נוסף להקב"ה). אמרו לו תלמידיו: רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: "את ה' אלהיך תירא", לרבות תלמידי חכמים (שיהא מורא רבך כמורא שמים). נמצא שרבי עקיבא הוא זה שדרש את התיבות "את ה'", וזהו "ותלך לדרוש את ה'", כלומר לשמוע מפי שם ועבר על גדולתו של עשו, שעתיד לצאת מזרעו רבי עקיבא שידרוש "את ה'" כנ"ל.

והנה לפי המבואר עד כה שרוב התורה שבעל פה היתה גנוזה בנשמתו של עשו, יובן בתוספת עומק מה שנאמר בפרשתנו "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" (בראשית כה, כח), והיינו שידע יצחק שבפיו של עשו גנוזה עיקר התורה שבעל פה, ועל ידי זרעו היא עתידה להתגלות, ולכן אהב אותו מאוד. ובזה נפתח לנו פתח רחב להבין בעומק גם את מה שמסופר בהמשך פרשתנו (פרק כז) על רצונו העז של יצחק לברך את עשו דוקא ולא את יעקב:

והיינו משום שידע יצחק שעיקר התורה שבעל פה גנוזה בפיו של עשו כנ"ל, וחשש יצחק שמכיון שיש בעשו חלק רע מבחינת הרע של נחש הקדמוני, אם תצא ממנו התורה שבעל פה במצב זה, היא תהיה מליאה פסולת וסיגים, ויוכלו הלומדים אותה לבוא לידי מידות רעות וגאוה וגסות רוח וכו'. ולכן החליט יצחק לברך את עשו בעשרת הברכות של "ויתן לך", ובכך לבטל מעליו את עשר הקללות שנתקלל בהם הנחש, ולהעביר ממנו את כל הרע שבו, ואז תוכל לצאת ממנו התורה שבעל פה כשהיא זכה וברה. אלא שכנראה רבקה לא ירדה לסוף דעתו של יצחק, ולכן שיכנעה את בנה יעקב שיכנס אל אביו במרמה ויטול את הברכות פן יקדמנו עשו הרשע ויטלם.

ומכיון שידעה רבקה היטב שמידתו של יעקב היא מידת האמת כמו שכתוב "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז, כ), ומצד מידתו הוא לא יוכל לרמות את אביו בשום אופן, לכן "ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר איתה, ותלבש את יעקב בנה הקטן" (בראשית שם, טו). והיינו כי כמו שלבישת בגדים של צדיק מסוגלת להשפיע על האדם שפע של קדושה, כך גם לבישת בגדי אדם רשע מסוגלת להשפיע על האדם ממדותיו הרעות של אותו רשע, ולכן הלבישה רבקה את יעקב בבגדי עשו כדי שיקבל מעט מן הרמאות שהיתה בעשו, ויסכים להיכנס ליטול את הברכות במרמה.

ואכן בסופו של דבר הקשיב יעקב לאימו ונטל את הברכות מיד אביו במרמה, אולם לא הרוויח מכך מאומה, ולא די בכך שלא נתקיימו בו הברכות, אלא גם נגרם לו מכך צער רב בהמשך חייו. וכנגד ארבעת הפעולות שעשה יעקב כדי ליטול את הברכות ("וילך ויקח ויבא לאמו… ויבוא אל אביו וגו'" (פס' יד ופס' יח)) נגזרו עליו ארבע צרות כמו שכתוב "לא שלוותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז" (איוב ג, כו) ופירשו חז"ל במדרש (בר"ר פד, ג) "לא שלוותי" מעשו, "ולא שקטתי" מלבן, "ולא נחתי" מדינה, "ויבוא רוגז" בא עלי רגזו של יוסף. וכן כל שנאת הגוים כלפינו במשך כל הדורות היא מחמת מה שנטל יעקב את הברכות מעשו, כמו שכתוב "וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו" (בראשית שם, מא).

וכן בחינת התורה שבעל פה לא נטהרה כהוגן מחמת הרע שנותר טמון בעשו, ועל כן דוקא לאלו שזוכים לידע רחב בתורה שבעל פה, ובקיאים בש"ס ופוסקים וכו', יש נטייה גדולה להתגאות ולהתרברב, ופעמים רבות אף לפתוח את פיהם לדבר דברים אשר לא כדת על צדיקי אמת, ובזה נהפכת תורתם מ"סם חיים" ל"סם המוות" (ראה יומא עב, ב). וכן כתב רה"ק ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן ח"א תורה יב, א) וז"ל: "מה שאנו רואים שעל פי הרוב הלומדים חולקים על הצדיקים, ודוברים על הצדיק עתק בגאוה ובוז, זהו מכוון גדול מאת ה' יתברך. כי יש בחינת יעקב ולבן: יעקב הוא הצדיק המחדש חדושין דאורייתא ולומד תורתו לשמה… ולבן הוא תלמיד חכם, שד יהודי שתורתו להתייהר ולקנטר, ותלמיד חכם כזה, נבלה טובה הימנו. וזה ידוע, שאינו נקרא תלמיד חכם אלא על ידי תורה שבעל פה, כי זה שיודע ללמוד חומש אינו נקרא תלמיד חכם, אלא זה שהוא בקי בגמרא ופוסקים. וכשלומד בלא דעת, נקרא לבן, על שם ערמומיות שנכנס בו, ושונא ורודף את הצדיקים".

ועל כן צריך כל אדם שזכה להסתופף בבית המדרש וללמוד את התורה שבעל פה להיזהר ביותר בכך, וישתדל בכל כוחו לעסוק בתורה בקדושה גדולה, וילמד רק כדי לעשות נחת רוח ליוצרו ולא כדי להיקרא רבי וכו', ויסתופף תמיד בצילם של החכמים והצדיקים האמיתיים אשר מידת הענוה היא נר לרגלם, והם מכבדים ומוקירים את כל צדיקי הדורות, ובזה ינחל רק טוב גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, ויהיה להקב"ה נחת רוח מלימודו.

וכן יש ללמוד מן האמור עד כמה מחויבים אנו לבטל את דעתנו בפני דעתם של צדיקי האמת, וזאת גם אם נדמה לנו שהם טועים ח"ו, שהרי בודאי שלא כן הדבר, כי שכינת אל מלווה את כל דרכיהם של הצדיקים ומשגיחה שלא תצא תקלה ושגגה מתחת ידם לעולמים ח"ו. ובפרט כשבא האדם ליטול עצה מצדיק, עליו להרגיש בברור שהוא בפני הצדיק ממש כסומא בפני הרואה, ויעשה כעצת הצדיק בתמימות ופשיטות וללא כל התחכמויות, ואז מובטח לו שיצליח בכל אשר יעשה.

הדפס מאמר