מאמר לשבת

והנה סדר חייו של משה רבנו, והענינים שעברו עליו במצרים ובמדין וכו', הכל כאשר לכל היה תיקון גדול ועצום לכל החטאים והפגמים שהיו בעולם מעת בריאת העולם ועד אליו, כמבואר באריכות בשל"ה הק' בפרשתנו (תורה אור, ב):

 

החטא הראשון שהיה בעולם הוא חטאה של חוה ששמעה לנחש ואכלה מעץ הדעת, ולאחר מכן האכילה ממנו גם את אדם הראשון, ומשום כך ירד מוות לעולם. וכשראה אדם הראשון את מה שנגרם מחטאו ישב בתענית ופירש מחוה אשתו מאה ושלושים שנה (ראה עירובין יח, ב) וחשב לתקן בזה את עוונו, אלא שטעה בזה, ובאותם ק"ל שנים דבקו בו הקליפות והחיצונים והוליד רוחין ושדין ולילין (שם). ודאג הקב"ה ליציר כפיו, אדם הראשון, וכדי לסייע לו לתקן את פגמיו חילק ניצוצות מנשמתו באותם ששים ריבוא בני ישראל שהשתעבדו במצרים, ועל ידי קושי השיעבוד יצרפו ויזדככו ויתוקנו חלקי נשמתו.

 

וכן התגלגל אדם הראשון בעמרם אביו של משה רבנו, שמחמת גודל קדושתו (עד שהיה מאותם שמתו רק בעטיו של נחש (בבא בתרא יז, א)) היה בכוחו להחזיק בתוכו את נשמת אדם הראשון. וכשגזר פרעה להשליך ליאור כל בן הילוד, גירש עמרם את יוכבד אשתו, ולאחר מכן חזר ונשאה (ראה סוטה יב, א) בהיותה בת מאה ושלושים שנה כנ"ל כדי לתקן את אותם מאה ושלושים שנה שפירש אדם הראשון מחוה והוליד שדין וכו' כנ"ל.

 

וזהו שאמרו חז"ל (רש"י לסוטה שם ד"ה סימני נערות) "שחזרה (אז יוכבד) לימי עלומיה באורח כנשים ובתואר פנים ופשטו הקמטים", והיינו משום שאז התעברה בה נשמת חוה וכאילו נולדה מחדש. ולכן עמרם "עשה לה מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון וכו'" (סוטה שם), כדי שיחולו הקידושין אף על הנשמה החדשה שכעת נתעברה בה. ואז נולד להם משה רבנו שעל ידי נעשה המשך תיקון העולם כפי שיתבאר בהמשך.

 

והנה נוסף על עצם האכילה מעץ הדעת, חז"ל (שבת קמו, א וברש"י ד"ה כשבא) מגלים שכשהנחש נתן לחווה את העצה לאכול מעץ הדעת הוא גם בא עליה והטיל בה זוהמא, כמו שכתוב: "הנחש השיאני" (בראשית ג, יג) שהוא מלשון נישואין.

 

ואותה הזוהמא שקיבלה חוה מהנחש התערבה בקין שנולד לאחר מכן. זוהמה זו גרמה שכשראה קין שהתקבל קרבן אחיו הבל, ואילו שלו לא התקבל, קינא בו. וכן קינא באחיו הבל בכך שנולדה איתו תאומה יתרה (ראה בר"ר כב, טז) (ומידה זו רמוזה בשמו "קין" – לשון קינאה). קין גם כפר בה', כמבואר בתרגום יונתן (לבראשית ד, ח) שאמר: "אין דין, ואין דיין, ואין עולם הבא, ואין שכר טוב לצדיקים, ואין עונש לרשעים". ולבסוף גם "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו".(בראשית ד, ח). וגם בהבל התערבה מעט מהזוהמה שנותרה בחוה (אחר שעיקרה יצא בקין כנ"ל), והוצרך גם הוא לתיקון מועט.

 

וכדי לתקן את נשמותיהם של קין והבל, חזרה והתגלגלה נשמת הבל במשה רבינו, ואילו נשמת קין התחלקה לשלושה חלקים (כיון שעוונו היה גדול מכדי להיתקן בפעם אחת, כפי שאמר בעצמו "גדול עווני מנשוא" (בראשית ד, יג)): הנפש של קין התגלגלה במצרי שהרג משה, והרוח שלו בקרח, והנשמה שלו ביתרו (הנקרא "חבר הקני" על שם שהיה משורשו של קין), וסימנך: "כי שבעתיים יֻקָם קין" (בראשית ד, טו), "יֻקָם" ראשי תיבות "יתרו", "קרח", "מצרי".

 

ובכך שמשה הרג את המצרי, תוקן חלק הנפש של קין. ורמז לדבר במה שנאמר בפרשתנו: "ויך את המצרי" (שמות ב, יב), כי "המצרי" עולה בגימטריא "משה", ו"ויך" (עם הכולל) עולה בגימטריא "הבל".

 

וזהו שנאמר קודם שהרג משה את המצרי: "ויפן כֹה וכֹה" (שמות ב, יב) ופירשו חז"ל במדרש (שמו"ר א, לג)"ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה", והיינו כנגד מה שקין והבל התדיינו ביניהם על עסקי בית ("מה עשה לו בבית") "שזה אומר בתחומי בית המקדש יבנה, וזה אומר בתחומי בית המקדש יבנה" (בר"ר כב, טז), וכל זה היה כשהיו בשדה ("מה עשה לו בשדה") כמו שכתוב: "ויהי בהיותם בשדה" (בראשית ד, ח), ושם הרג קין את הבל. ואחר שהכה משה את המצרי והרגו, הקפיד לכסותו כמו שכתוב: "ויטמנהו בחול" (שמות ב, יב) כדי שלא לנהוג כמו קין שכלל לא קבר את הבל אחיו אחר שהרגו אלא "עופות השמים וחיות טהורות קברוהו" (בר"ר כד, יח).

 

לאחר מכן סיבבה ההשגחה העליונה שיברח משה למדין כדי שימשיך לעסוק בתיקונו של קין, והפעם עם חלק הנשמה שלו, ובאותה העת התגייר יתרו וכפר בעבודה זרה (ראה תנחומא לפרשתנו אות יא) והיה מוכן לתיקון. וזהו שאמר יתרו לבנותיו: "ואיו למה זה עזבתן את האיש" (שמות ב, כ) אשר לא מובן מדוע נכתב "ואיו" בתוספת ו' (ולא "איו"), אלא שרמז שיש בו מבחינת נשמת קין שנאמר בו: "וישם ה' לקין אות" (בראשית ד, טו) על מנת להצילו שלא יהרג, ופירשו בתקוני הזוהר (תיקון סט דף קיט, א) שהיתה זאת האות ו'.

 

וכדי לתקן את מה שקין הרג את הבל בעבור התאומה היתירה שנולדה עימו כנ"ל, חזרה אותה תאומה והתגלגלה בציפורה ביתו של יתרו, ובכך שנתנה יתרו למשה לשאת אותה לאשה, השיב קין (יתרו) להבל (משה) את גזילת התאומה.

 

ולכן אמר יתרו לבנותיו: "קראן לו ויאכל לחם" (שמות ב, כ) ופירשו חז"ל (שמו"ר א, לב בסופו) "שמא ישא אחת מכם", ובזה יושלם עוד חלק בתיקון, ומיד "רצתה (רצה) ציפורה אחריו כציפור והביאה אותו" (שמו"ר שם) ולבסוף נשאה משה לצפורה.

 

ועל פי האמור שבכך שנשא משה את ציפורה נתקן ענין גניבת תאומתו של הבל יובן גם מאמר חז"ל (שמו"ר שם) "ולמה נקרא שמה צפורה, שטהרה הבית כציפור", "המטהר מצורע" (פי' עץ יוסף שם), והיינו כי אמרו חז"ל (בר"ר כב, יב) על הפסוק "וישם ה' לקין אות" (בראשית ד, טו) "מלמד שהזריח לו הצרעת". והרי תורת המצורע היא "ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות… ושחט את הציפור האחת" (ויקרא יד, ד) והשניה נשארת חיה, וכנגד שתי צפורים אלו של טהרת המצורע יש את תאומתו של הבל שהיא כנגד הציפור השחוטה, כיון שבעבורה נשחט הבל על ידי קין כנ"ל, וכהמשך לתיקון וטהרת קין באה ציפורה, שהיא כנגד הציפור החיה, ונישאה למשה, ותיקנה וטיהרה את הצרעת של קין, ופעלה טהרה כללית לבריאה כולה ולכל בית ישראל ("שטהרה הבית כציפור").

 

ובזה מתורץ כיצד יתכן שנשא משה לאשה בת כומר, בעוד שכשהיה תינוק פיו לא רצה לינוק חלב מנכרית, אלא שהבין משה שציפורה היא זיווגו האמיתי ועליו לשאת אותה לצורך השלמת התיקון.

 

וזהו שבבוא יתרו למדבר שלח לומר לו: "אני חותנך יתרו" (שמות יח, ו) ופירשו חז"ל במדרש (שמו"ר כז, ב) "עשה בגיני, ואם אין אתה עושה בגיני, עשה בגין אשתך, ואם אין אתה עושה בגינה, עשה בגין בניך", כלומר שתצא אלי מפני שאני חשוב כאחיך, כי בך שוכנת נשמת הבל ובי נשמת קין (וסימנך: "אני חותנך יתרו" ראשי תיבות "אחי"), ואם לא די בזה, צא בגין אשתך אשר אני נותן לך כדי לתקן מה שנטלתי תאומתך, ואם לא די אף בזה, צא בגין הבנים שנולדו לך ממנה, אשר בכך תקנתי גם את מה ששפכתי את דם זרעך.

 

וגם מסר יתרו למשה את צאנו, כדי לתקן את מה שגזל קין את צאנו של הבל לאחר הריגתו. ובאמת כוונת יתרו היתה שמשה יקח אותם לעצמו בקניין גמור אך משה לא הסכים לכך והחשיב אותם כצאנו של יתרו (ראה שמות ג, א) וזאת על פי מה שאמרו חז"ל (בבא קמא צד, ב) "הגזלנים אין מקבלים מהם, והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו".

 

וכנגד מה שכפר קין בה' ואמר "אין דין, ואין דיין וכו'" כנ"ל, בא יתרו ואמר: "עתה ידעתי כי גדול ה'" (שמות יח, יא), ובזה תיקן את מה שאמר בהיותו קין "לית דיין", וכדי לתקן את מה שאמר קין "לית דין" נתווספה על ידי יתרו מאוחר יותר פרשת "ואתה תחזה" (שם, כא) המדברת על העמדת דיינים שידונו את עם ישראל כפי דיני התורה.

 

ואפילו על מה שהתבייש קין אחר שהרג את הבל כאשר "נתכנסו בהמה חיה ועוף לתבוע דמו של הבל" (בר"ר כב, יב) הוחזר לו לטובה בבוא יתרו אל עם ישראל למדבר אחר ששמע על הניסים העצומים שעשה להם הקב"ה, שאז "ויצא משה לקראת חתנו" (שמות יח, ז) ואיתו "יצא אהרן, נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל, ויש אומרים אף ארון יצא עמהם" (שמו"ר כז, ב) "וכבוד גדול נתכבד (יתרו) באותה שעה" (רש"י).

 

תיקון חלק הרוח של קין שהיה טמון בקרח נעשה מאוחר יותר כאשר נזדווגו קרח ועדתו על משה, ובסופו של דבר נאמר בהם: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש, וירדו הם וכל אשר להם חיים שאֹלה, ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל" (במדבר טז, לב-לג), ובכך שנבלעו קרח ובני ביתו בעומק האדמה תוקן מה שכשהרג קין את הבל נבלע דמו של הבל ודם זרעו בעומק האדמה, כמו שכתוב: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" (בראשית ד, י), ובכך נשלם תיקונו של קין.

 

והנה מלבד מה שתיקן משה את פגמי קין, הוסיף לתקן גם את פגמי הדורות שבאו אחר אדם הראשון ובניו ופגמו. וכדי לתקן את פגמי דור אנוש שבימיו הציף אוקיינוס שליש העולם, הושלך משה ליאור. וכדי לתקן את פגמי דור המבול, שאמרו חז"ל (בר"ר לד, יא) שבזמן המבול לא שמשו המאורות, היה משה במאסר התיבה, וכאילו שמש וירח קדרו לו כמו בזמן המבול.

 

וכדי לתקן את פגמי דור הפלגה שאמרו: "הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה, ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר" (בראשית יא, ג) היתה תיבתו של משה מצופה בחמר – לטהר את החמר שהיה להם לחומר, ובזפת – כנגד הבערת כבשונות לשריפת הלבינה. וכן היה משה כבד פה וכבד לשון, כנגד מה שבלבל הקב"ה את לשונם של בני דור הפלגה. וכנגד הפיכת סדום, היה משה בתיבה ולא ראה אור יום, וכאילו ח"ו הוכה בסנוורים כאנשי סדום.

 

מכל האמור יש ללמוד עד כמה בכוחו של הצדיק האמיתי לפעול תיקונים נוראים לשעה ולדורות, ובכוחו להעלות אף את הפגומים ביותר, והעיקר הוא להתבטל אליו, ואז זוכים לכנוס בקדושה העליונה.

הדפס מאמר