מאמר לשבת

עמלה של תורה

בפרשתנו התורה מספרת על השיעבוד הקשה שבו שעבדו המצרים את עם ישראל, כמו שכתוב: "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (שמות א, יד).

בכל זאת לימדונו רבותינו במדרש (שמו"ר ה, טז) שמבין כל שבטי ישראל אשר נשתעבדו תחת יד פרעה בפרך, היה שבט אחד אשר לא נשתעבד כלל בשיעבוד מצרים – שבט לוי. וזכו לכך משום שהחזיקו בלימוד התורה בכל כוחם, ויגעו בה ללא הרף, שלא כשאר שבטי ישראל אשר אחר מות אבותיהם הראשונים, בני יעקב, רפו ידיהם מן התורה.

ובעוד שבשאר עם ישראל התקיים הפסוק "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" כפשוטו, בשבט לוי התקיים הדבר בלימוד התורה: "וימררו את חייהם בעבודה קשה" – זו קושיא, "בחומר" – זה קל וחומר, "ובלבנים" – זה לבון הלכה, "ובכל עבודה בשדה" – זה ברייתא, "את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך" – זה תיקו (ראה זוה"ק פר' בהעלותך קנג, א).

וכתב הרמב"ן (פרשתנו ה, ד ד"ה לכו לסבלותיכם) וז"ל: "ומנהג בכל עם להיות להם חכמים מורי תורתם. ולכן הניח להם פרעה שבט לוי שהיו חכמיהם וזקניהם, והכל סיבה מאת ה'". וכוונת הרמב"ן היא שעצם הבנה זו שהיתה לפרעה שיש להניח לעם ישראל שיהיו להם זקנים וחכמים וכו' זוהי רק סיבה מאת ה' כדי לשחרר את בני לוי מעול השיעבוד על מנת שימשיכו לעמול בתורה.

אלא שלכאורה צריך ביאור: הרי הקב"ה אמר לאברהם אבינו בברית בן הבתרים "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו, יג) ומשמע בפשטות שנגזר על עם ישראל גזירה מוחלטת של "ועבדום ועינו אותם" ללא כל אפשרות של פטוֹר, וכיצד אם כן נפטרו מכך בני לוי?

וניתן ליישב זאת על פי דברי הפוסקים (ראה שו"ת רב פעלים ח"א חאו"ח סי' יא) שבכל מקום במקרא שיש את הטעמים אתנחתא או זקף קטון הרי זה נחשב כסוף פסוק. ומכיון שתחת תיבת "להם" שבפסוק "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" ישנו זקף קטון הרי זה כאילו שמסתיים שם הפסוק, והמשך הפסוק "ועבדום ועינו אותם" הרי הוא כפסוק בפני עצמו.

לפי זה יש לפרש שבמשמעות הגזירה של ה' בברית בן הבתרים ישנן שני אופנים: האופן הראשון הוא "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", ובזה גופא שהם גולים אל ארץ זרה הם יוצאים ידי חובת גזירת הגלות. והאופן השני הוא "ועבדום ועינו אותם", ולא יהיה די בעצם היותם בארץ לא להם. והדבר תלוי במצבם הרוחני של עם ישראל: אם יעסקו בתורה כראוי, יצאו ידי חובת הגזירה בעצם היותם גולים מארצם. ואם לא יעסקו בתורה, לא יהיה די בעצם גלותם מארצם אלא יצטרכו גם שעבוד ועינוי. ועל כן בני שאר השבטים שפרקו מעליהם את עול התורה הוזקקו לשעבוד תחת יד פרעה, ואילו בני שבט לוי שאחזו בתורה בכל כוחם יצאו ידי חובת הגלות בעצם היותם בארץ לא להם.

ובאמת לא רק על גלות מצרים אמורים הדברים, כי אם גם על שאר הגלויות, ואם יזכה האדם לעמול בתורה הקדושה יוכל לצאת ידי חובת הגלות בעצם צערו על כך שבית מקדשנו חרב, ודי לו בזה. אך אם ירפו ידיו של האדם מן התורה הקדושה יצטרך חלילה לעבור גם צער ושיעבוד.

וזהו שאמרו חז"ל (אבות ג, ה) "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ". ומוסיף על כך באבות דרבי נתן (פרק כ) "כל הנותן דברי תורה על ליבו מבטלין ממנו הרהורי חרב, הרהורי רעב, הרהורי שטות, הרהורי זנות, הרהורי יצר הרע, הרהורי אשת איש, הרהורי דברים בטלים, הרהורי עול בשר ודם".

וזכור נא לשונו המתוקה של הרמב"ם (סוף הל' שמיטה ויובל): "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה', לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים… לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חֵיל ה'… והוא ברוך הוא זוכה להם…".

וממשיך הרמב"ם: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו, לְהִבָּדֵל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים וללוים. הרי דוד אומר (תהלים טז, ה) "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".

הדפס מאמר