פרשת ראה
כ"ו באב תשפ"ד"פתוח תפתח את ידך"
בפרשתנו התורה עוסקת במצות הצדקה, כמו שנאמר: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלקיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, כי פתוח תפתח את ידך לו" (דברים טו, ז-ח).
ובדבר הטעם שנקטה כאן התורה לשון כפולה – "פתוח תפתח", וכן בהמשך הפסוקים נאמר "נתון תיתן" (פס' ט), ו"הענק תעניק" (פס' יד), מבאר רש"י על דרך הפשט, שזהו כדי ללמדנו שיש להכפיל ולהרבות את הנתינה "אפילו כמה פעמים", "אפילו מאה פעמים".
אולם בנוסף לדרך הפשט, ניתן גם לבאר זאת על פי דבריו הקדושים של מורנו הבעל שם טוב על הנאמר: "ה' צילך" (תהלים קכא, ה), שכשם שצילו של האדם מתנועע כפי תנועות האדם ולא אחרת, כך הקב"ה נוהג עם האדם ממש כפי שהאדם נוהג עם זולתו.
וכן אמרו חז"ל (שבת קנא, ב) "שכל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים", ולמדו זאת ממה שנאמר בפרשתנו: "ונתן לך רחמים וריחמך" (דברים יג, יח).
וכך היה שגור בפיהם של זקני החסידים שבדורות הקודמים: "אהוב יהודי – וה' יתברך יאהב אותך. עשה טובה ליהודי – וה' יתברך יטיב עמך. קרב יהודי – וה' יתברך יקרב אותך" (היום יום כז חשון).
ולפי זה יש לומר שמה שנקטה התורה הלשון "פתוח תפתח", "נתון תיתן" ו"הענק תעניק", זהו כדי לרמוז לאדם שכאשר יפתח את ליבו ואת ידו, ויתן ויעניק מממונו לאחיו האביון, מיד יפתח לו הקב"ה את כל שערי השמים – שערי בריאות, שערי פרנסה טובה, שערי הצלחה ועוד ועוד. וכוונת התורה היא שכאשר "פתוח" לזולת, ממילא "תפתח" גם לעצמך, וכאשר "נתון" לזולת, ממילא "תיתן" גם לעצמך, וכאשר "הענק" לזולת, ממילא "תעניק" גם לעצמך.
ונקטה התורה ג' לשונות של נתינה (פתוח, נתון, הענק), כדי לרמוז שמי שיאחוז במידת הנתינה בכל כוחו, יזכה לקשור את עצמו עם ה' יתברך בקשר אמיץ וחזק שלא יתנתק לעולם, כדוגמת חבל השזור משלושה חוטים, שאינו מתנתק ואינו נקרע, כמו שכתוב: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד, יב).
והנה לפי האמור, יובן באופן נפלא גם מה שמסופר בספר בראשית (פרק יט) על אנשי סדום, שכששמעו על האורחים (המלאכים) שבאו להתארח בצל קורתו של לוט, מיד "נסבו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה" (פס' ד) "ויגשו לשבור הדלת" (פס' ט), ואז הכו אותם המלאכים בסנורים "וילאו למצוא הפתח" (פס' יא).
והיינו משום שאנשי סדום חקקו חוק האוסר לתת מדרך כף רגל בעירם לעניים עוברי דרכים, באומרם: "למה לנו עוברי דרכים, שאין באים אלינו אלא לחסר מממוננו" (ראה סנהדרין קט, א), ואף הכריזו ואמרו, שכל מי שיתפס מחזיק ידו של עני בפת ישרף באש (פדר"א כה).
וזהו שאומרת התורה על אנשי סדום "ויבקשו לשבור הדלת", כי האות דל"ת רומזת לדלים ולעניים, שהרי דל"ת היא מלשון דלות (ראה שבת קד, א), ואנשי סדום ביקשו לשבור את הדלים והעניים, ולא לתת להם מדרך כף רגל בעירם. וכיון שאנשי סדום לא פתחו את ידם לעניים, על כן גם הקב"ה לא פתח בעדם את שערי השמים – "וילאו למצוא הפתח".
בדרך נוספת ניתן לבאר את מאמר התורה "ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, כי פתוח תפתח את ידך לו", על פי דברי ר' מאיר במדרש (קהלת רבה ה, כא) ש"כשאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות (סגורות חזק) כלומר – כל העולם כולו שלי הוא, אני נוחלו. וכשהוא נפטר מן העולם ידיו הן פשוטות (פתוחות לרווחה) כלומר – לא נחלתי מן העולם הזה כלום".
וזהו שמזהירה התורה שאם בא לפניך אחיך האביון ומבקש את עזרתך "לא תקפוץ את ידך", כלומר שלא תישאר באותו המצב שבו נולדת שהיו ידיך קפוצות חזק וחשבת שכל העולם אינו אלא שלך, אלא "פתוח" לאחיך את ליבך ואת ידך, ותשפיע לו מן הממון שנתן לך הקב"ה, כי ממילא בסוף ימיך בעל כורחך "תפתח את ידך" ככל הנפטרים שידיהם פתוחות לרווחה, ואינם לוקחים עמם מאומה מן העולם הזה, ומוטב לך לעשות זאת עוד בעודך חי כדי שתרוויח בפתיחת יד זו את הזכות הנפלאה של מצות הצדקה.
וזו עיקר עבודת האדם עלי אדמות, לשבר את מידת הקמצנות המושרשת בו מעת צאתו לאויר העולם, ולרכוש את מידת הנתינה.
הדפס מאמר